מה בין הוראה מקוונת לבדידות?

כשסגר הקורונה “נפל”  עלינו באביב,  מציאות אילצה אותנו המרצים לשנות את קורסי הפנים אל פנים שלנו לקורסים מול מסך. אף על פי שחלקנו כבר עברו הכשרה או התנסו  בהעברת קורס אונליין, לאמיתו של דבר, רובינו לא היינו מוכנים לשינוי חד ומידי ותובעני. מהר מאד היו מפגשים בזום לעזור למרצים, והרבה מאתנו שכבר באו עם רקע דיגיטלי, הצלחנו די מהר להתאקלם ואפילו שיפרנו את המיומנויות שלנו בהוראה הדיגיטלית בזכות  הרצון ללמד בצורה המיטבית ביותר.  אבל כידוע היו גם הרבה קשיים משותפים בין המרצים: בעיות טכניות מעצבנות, העברת שיעורים בסגנון אחר, מציאת כלים מתאימים לעורר עניין, חיפוש דרך להערכה מרחוק, וניסיונות להקים דיונים וירטואליים. כמו כן היתה את בעיית הבדידות אבל פחות התייחסו אליו. המחקר מדבר על הבדידות של תלמידים (Dempsey & Burke, 2020) ואנחנו בעצמנו בסקרים הלא פורמליים או בשיחות פרטיות עם הסטודנטים שלנו, שמענו שחסר להם המפגש החברתי. וגם לי, בלי ששמתי לב, תוך כדי העשייה הדורשת שעות רבות, לאט, לאט התגנבה לה הבדידות: תחושה של התמודדות לבד במציאת פתרונות לאתגרים שעלו, הרגשתי ניתוק מהחוג שלי, ממרחב הקמפוס, למרות שבפועל היתה עזרה מתמדת של המכללה. מהי הבדידות הזו?  מחקר שנעשה בשנים האחרונות מדווח על בדידות עבור מרצים  שמלמדים אונליין (Reeley, 2016 ). במושב זה אני אשתף את סוגיית  הבדידות שעולה מראיונות קצרים שערכתי – מה מספרים סטודנטים ומרצים. בנוסף נשמע מהמשתתפים במושב את החוויות שלהם, אציע רעיונות שלקחתי מהראיונות להתמודד עם התופעה, בעיקר במטרה ליצור חשיבה משותפת איך למנוע או לפחות לצמצם את הרגשת הבדידות שיכולה ללוות אותנו.